למה אני עושה את זה כבר 18 שנה? הסיפור של מרכז חברותא

הרגע שבו הבנתי שמשהו חסר

אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שמשהו חסר.

ישבתי עם ילד בטיפול פרטני, דיברנו על חברים, על איך מצטרפים למשחק, איך אומרים את מה שרוצים בלי להרחיק אחרים. הוא הבין הכל. הנהן, חייך, אפילו נתן דוגמאות מעולות.

אבל אז, כשנפגשנו שבוע אחרי זה, הוא אמר: "אני יודע מה להגיד, אבל בכיתה זה פשוט לא יוצא לי."

לדבר על חברויות זה לא מספיק – צריך לחוות אותן

באותו רגע הבנתי – לדבר על חברויות זה לא מספיק. צריך לחוות אותן.

באותו יום, החלטתי לעשות שינוי.

עזבתי את הטיפולים הפרטניים והתחלתי לעבוד בקבוצות.

הילדים לא רק למדו – הם התנסו.

הם לא רק דיברו על איך זה להיות חלק מקבוצה – הם חוו את זה על בשרם.

איך מרכז חברותא הפך ממשהו קטן לקהילה אמיתית

ומאז? השנים עברו. הקבוצות גדלו, ולאט-לאט, מרכז חברותא הפך ממשהו שהתחיל לבד – לקהילה אמיתית.

הצטרפו אליי מטפלות מסורות, שהיום כבר אי אפשר לדמיין את חברותא בלעדיהן. חלקן פה כבר למעלה מעשור.

לראות ילדים צומחים ולדעת שזה עובד

ראינו יחד מאות ילדים צומחים, מתחזקים, מרגישים שייכים. כי חברותא היא כבר לא רק מקום – היא משפחה.

לפעמים אני עוצרת ושואלת את עצמי – איך אני עדיין עושה את זה אחרי 18 שנים? ואז אני רואה ילד מצטרף למשחק בפעם הראשונה. אני שומעת אמא מספרת שבפעם הראשונה הילד שלה חזר מחיוך מיום הולדת. אני רואה את הקשרים שנוצרים כאן – לא רק בין הילדים, אלא גם בינינו, הצוות.

ואני יודעת את התשובה.

אני עושה את זה כי זה עובד. כי זה משמעותי. כי זה משנה חיים.

שרית דינרי | בעלים ומקימת חברותא – הבית למיומנויות חברתיות