יעל תמיד נשארה לבד – איך התמודדה עם קשיים חברתיים ומצאה את מקומה

כשהיא נכנסה בפעם הראשונה לחברותא, היא הייתה מאוד סקפטית, היא בחנה את הבנות שהיו בקבוצה אבל לא באמת חיפשה להכיר אותן, היא כבר ידעה מראש מה יקרה - בהתחלה יזמינו אותה, יתלהבו ממנה, ואז משהו ישתנה והיא שוב תמצא את עצמה לבד.

יעל (שם בדוי), בת 12, תלמידת כיתה ז ,ילדה יפה, חכמה וחייכנית. היא תמיד ידעה איך למשוך תשומת לב, איך להיות כריזמטית ומלאת נוכחות, אבל כמו ילדים רבים שמתמודדים עם קשיים חברתיים גם היא חוותה דחייה חברתית חוזרת. גם אם בנות בתחילה התעניינו בה, תוך זמן קצר הן היו מתרחקות ממנה מבלי שהבינה מה קרה ומה עשתה לא בסדר. היא כבר הכירה את זה ולכן כמעט התרגלה להיות דחויה. לא משנה אם זה בכיתה, בהפסקה, או בקבוצת כדורסל —היא מצאה את עצמה לבד, אבל לא מתוך בחירה. היא לא אהבה להיות לבד.

איך קבוצה למיומנויות חברתיות יכולה לעזור במקרה של קשיים חברתיים?

כשהתחלנו את המפגשים בקבוצה, יעל הביאה איתה את אותם דפוסים שהכירה בחייה החברתיים. היא הייתה אסרטיבית מאוד, רצתה להוביל, לקבוע, לקבל החלטות. כשהייתה התלבטות באיזו פעילות לבחור, היא דיברה ראשונה—ולא רק דיברה, אלא גם רצתה להכריע. בשיחות הקבוצתיות, היא מיהרה לדבר על עצמה, אבל פחות הקשיבה לאחרות ולא התייחסה לדבריהן. לעתים קרובות הייתה גם צינית וביקורתית כלפי דברים שנאמרו על ידי בנות אחרות.

באופן טבעי, גם כאן, חלק מהבנות החלו להתרחק. אבל בחברותא, בניגוד לבית הספר, לא אפשרנו לזה לקרות.

להבין את הדינמיקה החברתית של ילד שמתמודד עם קשיים חברתיים

באחד המפגשים, אחת הבנות בקבוצה התלוננה: "יעל, את מחליטה עלינו כל הזמן. זה קצת מעייף". הייתה דממה בחדר. אף אחת בבית הספר לא הייתה אומרת לה את זה בצורה כל כך ישירה וזה הפתיע אותה. יעל הסתכלה על המנחות בציפייה שאולי שהן "יצילו" אותה מהמבוכה. אבל במקום זאת, אחת המנחות חייכה אליה בעדינות ואמרה: "אני יודעת שאת לא מתכוונת להשתלט, נכון?" יעל הנהנה. היא באמת לא רצתה בכך. היא רק רצתה להיות חלק, להיות משמעותית. "מה לדעתך גורם לזה לקרות?" היא שתקה רגע ואז מלמלה: "אני פשוט רוצה שהדברים יקרו כמו שצריך…" "ומי מחליט מה זה כמו שצריך?" שאלה המנחה. יעל השפילה מבט. היא הבינה, אולי בפעם הראשונה, שלרצון שלה לקבוע ולנהל יש מחיר.

צעד אחר צעד – איך יעל למדה להשתלב

במהלך השבועות הבאים, הקבוצה הפכה עבור יעל למעבדה חברתית אמיתית. המפגשים כללו שיחות, תרגילים חווייתיים, והזדמנות עבורה להתבונן על עצמה בעיניים אחרות—בעיניים של החברות בקבוצה, ובעיניים שלה עצמה. המנחות עזרו לה לשים לב לרגעים שבהם היא "לוקחת יותר מדי מקום". הן לא אמרו לה לשנות את מי שהיא, אלא רק עזרו לה להבין איך להיות אסרטיבית בלי להיות שתלטנית. במפגש אחד, כשהיה צריך לבחור פעילות קבוצתית, יעל עצרה את עצמה רגע לפני שאמרה מה היא רוצה, ושאלה: "מה אתן אומרות?" זה היה רגע קטן, אבל משמעותי.

ללמוד להקשיב, לא רק להישמע

יעל התחילה לתרגל משהו שלא עשתה בעבר—הקשבה אמיתית. היא למדה לא למהר להגיב, לתת לאחרות מקום, ואפילו, להפתעתה, לשתוק לפעמים. זה לא הפך אותה לפחות בולטת, להפך. פתאום החברות בקבוצה התחילו לפנות אליה מיוזמתן, לבקש את דעתה, לרצות בקרבתה בלי להירתע. היא גם למדה לזהות את הרגעים שבהם היא מרגישה צורך "לשלוט" במצב. בפעם הראשונה הבינה שזה לא רק עניין חברתי - זה גם קשור לעובדה שיש לה הפרעת קשב וריכוז, שמביאה איתה אימפולסיביות וקושי לווסת את התגובות. בקבוצה היא למדה דרכים לוויסות - עצירות קטנות, נשימות, חשיבה מודעת לפני פעולה.

השינוי שלא נגמר בקבוצה

עם הזמן, יעל והוריה התחילו לראות שינוי גם בבית הספר. היא עדיין הייתה דעתנית ונוכחת, אבל בצורה אחרת- יותר קשובה, פחות לוחצת. היא גילתה שכשהיא נותנת מקום לאחרות, הן לא בורחות ממנה, אלא דווקא מתקרבות.

בבית, כשסיפרה לאמא שלה על מה שקורה בקבוצה, היא אמרה לה: "אני מרגישה שזו הפעם הראשונה שאני באמת חלק מכולן." 💙

רוצים לבדוק אם קבוצה חברתית מתאימה לילד/ה שלכם? התקשרו אלינו לייעוץ אישי!